פסק-דין בתיק בש"פ 3205/13

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' יועד הכהן וב' גרינברגר) שדחתה את בקשת המערער לאסור לפרסם את שמו וכל פרט מזהה במסגרת גזר דין שהרשיע אותו בשתי עבירות של ביצוע מעשה מגונה, תקיפה והפרת הוראה חוקית.

הרקע

1.             המערער, בן 30, הורשע לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע שני מעשים מגונים, תקיפה והפרת הוראה חוקית. לפי עובדות האישום הראשון, בחודש יולי 2011, בילו י' וד' (ילידי 1992) בפאב בירושלים. במהלך הבילוי שתו השניים משקאות אלכוהוליים וי' עישן סיגריה שהכילה סם. בשעה שלוש לפנות בוקר לערך איבד י' את יכולתו להגיב ונשכב על הספה בפאב. באותה עת ניגש המערער אל ד' ואחרים שנמצאו מחוץ לפאב ושאל אם הם זקוקים לעזרה. כאשר שמע על מצבו של י', הציע המערער לפנותו ברכבו. ד' הסכים לכך והצטרף לשניים. במהלך הנסיעה הציע המערער לעצור במשרדו של אביו ולטפל שם בי'. הוא אף ביקש מד' לרכוש עבור י' מיץ אשכוליות שלדבריו יכול לסייע לשיפור מצבו. לכשיצא ד' מהמשרד, פשט המערער את מכנסיו, הפשיל גם את מכנסיו של י' ונגע באיבר מינו. לאחר מכן השכיב את י' על בטנו, נשכב עליו, ליקק את אוזנו וחיכך את אבר מינו באחוריו של י'. ד' שחזר בינתיים משליחותו, הקיש על דלת המשרד וקרא למערער לפתוח אותה. בחלוף זמן מה, כששב ד' למקום עם חבר נוסף, פתח המערער את הדלת והשניים מצאו את י' שוכב על רצפת המשרד על בטנו, מכנסיו פתוחים והוא אינו מגיב. החבר הורה למערער להתרחק וד' הזעיק אמבולנס ומשטרה. בעת התרחשות האירוע שמע י' את המתרחש אך בשל מצבו לא יכול היה להגיב ולהתנגד (להלן: המקרה הראשון).

           על פי עובדות האישום השני, בחודש אוקטובר 2012, שהה י"ח (קטין יליד 1998) יחד עם שניים מחבריו ברחוב שבו גר המערער, ששהה במעצר בית בגין האירוע הראשון. י"ח חש ברע, שכב על הרצפה והקיא. המערער, שיצא מביתו, פגש את י"ח וחבריו והציע להסיעם לבתיהם. במהלך הנסיעה הציע המערער לנוסעים להיכנס לביתו כדי שיוכל לטפל בי"ח. משעלו לביתו וי"ח המשיך לחוש ברע, הציע המערער לנוכחים לעזוב את הבית כדי לאפשר לי"ח לנוח. כשנותרו השניים לבדם, ניצל המערער את ההזדמנות, הרים את חולצתו של י"ח והחל ללטף את חזהו וביטנו ואף פתח את כפתור ורוכסן מכנסיו. או אז ניעור י"ח, פתח במנוסה לקומה העליונה, ובעודו צועק פתח את דלת הבית וחבר לחבריו ששהו מחוצה לו (להלן: המקרה השני).

           בגין עבירות אלו נגזרו על המערער 20 חודשי מאסר בפועל החל מיום מאסרו ובניכוי ימי מעצר; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; ופיצוי בסך של 15,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים.

2.             לבקשת המערער עוכב פרסום שמו בהחלטות שונות של בית משפט השלום, ולאחר מכן בהחלטות של בית המשפט המחוזי. בסמוך לאחר מתן גזר הדין, עתר המערער לאיסור פרסום שמו וכל פרט מזהה. בקשתו נסמכה, בין היתר, על חוות דעת פסיכיאטרית שהגיש במסגרת טיעוניו לעונש (להלן: חוות הדעת) אשר התייחסה למצבו הנפשי ולהשלכת פרסום שמו על אפשרות שיקומו. מחוות הדעת עולה כי בנערותו נפל המערער קורבן למסכת התעללות מינית בישיבה התיכונית שבה למד - התעללות הכוללת מקרי אונס חוזרים ונשנים. זו גרמה, לפי חוות הדעת, להפרעה פוסט-טראומטית מורכבת שבתורה דחפה את המערער לביצוע העבירות שבהן הורשע. עוד נטען כי אחיו של המערער חולה במחלה סופנית -  בשלביה הקריטיים - ומשפחתו מטפלת בו בחו"ל ואינה נמצאת בארץ כדי לתמוך בו. המערער טען כי בהינתן נסיבות אלו, פרסום שמו יסב לו נזק העולה בשיעורו על התועלת הציבורית שתושג ממנו. המערער התייחס לאפשרות שיפורסם שמו בלא ציון התקיפות המיניות שלהן נחשף בעברו, וטען כי פרסום כזה יספק תמונה חלקית בלבד שלא תאפשר להבין את המניע לביצוע העבירות. לטענתו, בשלב זה, קודם שעבר טיפול שיקומי, אין הוא מסוגל לשוחח על העבר ולהסביר את עצמו.

           המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי שיקול ההגנה על הציבור גובר על אינטרס ההגנה על פרטיותו של המערער.

3.             בית המשפט המחוזי (כב' השופטים צ' סגל, מ' יועד הכהן וב' גרינברגר) דחה את הבקשה והורה על פרסום גזר הדין עם שמו של המערער, זולת היותו קורבן לעבירות מין. בית המשפט מצא כי באיזון בין האינטרסים המתחרים - חופש הביטוי, פומביות הדיון ואינטרס ההגנה על הציבור מזה, והפגיעה שתיגרם למערער מזה - גובר אינטרס פומביות הדיון. נקבע כי הנזק הצפוי למערער אינו עולה בעוצמתו על הנזק שעלול להיגרם לכל אדם אחר שהורשע בביצוע עבירות מין; וכי אין סיבה להפלות את המערער ביחס לנאשמים אחרים. על החלטה זו נסב הערעור לפניי.

           להשלמת התמונה יצוין כי פרסום שמו של המערער עוכב עד למתן פסק דין בערעור זה.

טענות הצדדים

4.             המערער טוען כי נסיבותיו החריגות מצדיקות לחרוג מן הכלל ולהורות על איסור פרסום שמו לעת הזו, כל עוד לא עבר טיפול ושיקום. מחוות הדעת שהגיש עולה שהמעשים שביצע היו תולדה של הפרעה פוסט-טראומטית שנגרמה לו מההתעללות שעבר. עוד מצביע המערער על כך שאחיו לקה במחלת הסרטן שלאחרונה החריפה; וכי הוריו סועדים את האח בחו"ל ואינם יכולים לשמש לו משענת. המערער נשען על חוות הדעת שקבעה כי פרסום שמו עלול לסכל את יכולתו להתמודד עם המשברים שחווה. נטען כי פרסום הרשעתו בביצוע עבירות מין, יחד עם הטלת איסור פרסום על העובדה שהוא עצמו נפל קורבן לעבירות מסוג זה, מובילה לעיוות קשה; כי מן הראוי ליתן לו שהות לעבד את הפגיעה שחווה, ולעכב את פרסום שמו לכל הפחות עד שיקבל טיפול הולם; וכי פרסום שמו של המערער יפגע קשות גם במשפחתו.

           מנגד טוענת המדינה כי אינטרס הציבור בפרסום שמו של המערער גובר על הפגיעה שתיגרם לו מן הפרסום, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

התשתית הנורמטיבית

5.             בקשת המערער להטיל איסור פרסום על שמו ועל כל פרט מזהה מצריכה לאזן בין שני אינטרסים המושכים לכיוונים מנוגדים - עקרון פומביות הדיון מזה וזכותו של המערער לפרטיות מזה. כנקודת מוצא בהקשר שבו עסקינן, עקרון פומביות הדיון - המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) - נהנה ממעמד בכורה ואת החריגים לו יש לפרש בצמצום (ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995); ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451 (1991)). כברירת מחדל יש להעדיף את זכות הציבור לדעת פרטים על אודות ההליכים המתנהלים בבית המשפט, ובכלל זה את שמותיהם של נאשמים שהורשעו בדינם. חשיפת זהותו של עבריין מורשע מאפשרת לציבור לעמוד על המשמר; היא עשויה לעודד הגשת תלונות מצד קורבנות נוספים; לסייע לחקר האמת ולאכיפת הדין. מן הצד האחר עומדת זכותו של המערער לפרטיות - זכות המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט מבטא את נקודת האיזון שקבע המחוקק בין האינטרסים המתחרים, בהקנותו שיקול דעת לבית המשפט לחרוג מן הכלל של פומביות הדיון ולאסור פרסום בהתקיים התנאים המנויים בו; וזו לשונו:

           עינינו הרואות: כדי להצדיק סטייה מעקרון-העל בדבר פומביות הדיון, המערער נדרש להראות כי פרסום שמו יגרום לפגיעה חמורה בפרטיותו - פגיעה העולה במשקלה על האינטרס הציבורי שבפרסום. ודוקו: הואיל ועסקינן בעבריין שהורשע, אשר חזקת החפות אינה עומדת לו עוד, אינטרס הציבור בחשיפת פרטיו הוא ככלל ניכר ומשמעותי. כך במיוחד שעה שמדובר בעבירות אלימות ומין (השוו: בש"פ 8698/05 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 168, 174 (2005)). על כן, כדי לגבור על האינטרס הציבורי שבפרסום נדרש המורשע להראות שהפרסום יגרום לפגיעה חמורה בפרטיותו אשר תסב לו נזק בשיעור החורג מן הנזק האינהרנטי - הרב כשלעצמו - שנגרם לכל עבריין שעבר עבירה דומה כתוצאה מפרסום שמו. מדובר בנטל כבד במיוחד (השוו: בש"פ 1071/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.2.2010); ע"א 2430/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' גולדברג (4.6.2006)). לצורך הערכת היקף הפגיעה בפרטיות ישקול בית המשפט, בין היתר, את מצבו הנפשי והפיזי של המורשע; את השפעת הפרסום על סיכוייו להשתקם; אם יש לו ילדים קטנים שהפרסום יפגע בהם ויגביר את הפגיעה בו; אם מדובר באיש ציבור; ואם יש לו עבר פלילי. לצורך הערכת משקלו של האינטרס הציבורי שבפרסום יש להביא בחשבון רובד כללי שעניינו בעקרונות-העל של חופש הביטוי, פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת; ורובד פרטיקולארי, שבמסגרתו יש לשקול, בין היתר, את חומרת העבירות שבהן הורשע העבריין; אם הפרסום עשוי לעודד קורבנות נוספים להתלונן; ואם הפרסום עשוי להעמיד את הציבור על המשמר (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 667 (2004)). לבסוף, הואיל והציבור נחשף למידע באמצעי התקשורת, "יש לשאוף לאפשר לעיתונות לפרסם בזמן אמת מידע קונקרטי על-אודות מקרים אקטואליים העומדים על סדר היום הציבורי" (ע"פ 8225/12 פלונית נ' פלוני, פסקה 27 (24.2.2013) (להלן: עניין פלונית)).

           שני האינטרסים הנוגדים - ההגנה על פרטיותו של המורשע מזה ואינטרס הציבור שבפרסום מזה - קשורים זה בזה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין: ככל שהעניין הציבורי שבפרסום רב יותר, כך יידרש המבקש-המורשע להוכיח כי תוחלת הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מן הפגיעה החמורה בפרטיותו גבוהה יותר; וככל שהוכח כי תוחלת הנזק גבוהה יותר, כך יידרש עניין ציבורי רב יותר כדי שלא לאסור את הפרסום (עניין פלונית, פסקה 12).